​

​

מה אכפת לכם שאני לובשת מכנסיים משובצות עם מעיל פרווה? מה אכפת לכם שאני לובשת מעיל עם להבות אש ומכנסיים בצבע שחור לבן?

לא פעם ולא פעמיים אני נתקלת במבטים מוקצנים ובהערות כלפיי סגנון לבוש האישי שלי.

לקח לי שנים להעיז ללבוש מה שאני באמת אוהבת, עד שהגעתי למצב שבו אני שלמה עם עצמי לקח לי שנים, וברגע של מבט חודר, הערה לא במקום אני חוזרת אחורה.

כיום סטייל נהיה דבר חשוב שכל בן נוער רוצה שיהיה לו. אך מי בעצם קבע מה נחשב הסטייל הנכון? מדוע לפחד ללבוש מה שאתה אוהב ושעושה לך הכי טוב? מה שמרגיש הכי אתה? הרי לכל אחד יש טעם שונה, סגנון שונה וברגע שאתה לובש את הבגדים שאתה אוהב שנחשבים בעינייך שיא הסטייל אתה אוטומוטית אוהב את עצמך יותר, חושב שאתה נראה טוב, ומדד הביטחון העצמי והשמחה שלך עולים מידית. כשאתה לובש בגדים כי אתה מנסה להיראות ככולם, אתה לא באמת מי שאתה. ואני אומרת אם אתה אוהב את זה , תלך עם זה עד הסוף, כי זה מה שאתה אוהב. זה מה שמרגיש אתה. זה פשוט אתה.

ישנה תאוריה שנקראת "האני במראה" שלפיה זהות האדם אינה דבר נתון מולד או נרכש, אלא מתפתח בתהליך הדרגתי תוך כדי מגענו עם סביבתנו מגעים אלו, כפופים לאופן שבו אנו מפרשים את יחסה של הסביבה אלינו. פרשנות זו הופכת להיות חלק בלתי-נפרד מדימויינו העצמיים, ומהווה את הבסיס למושג ה"עצמי" המתפתח שלנו.

" האדם אינו מה שהוא חושב שהוא. הוא גם אינו מה שאחרים חושבים שהוא. האדם הוא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא "

כשאני לובשת את הבגדים שאני אוהבת, אני מרגישה במקום הבטוח שלי. אני מרגישה הכי נוח, הכי אני, בלי מסכות, עטופה בשכבות של האני האמיתית. וזה עושה לי טוב. תמיד יש את הקול הקטן הזה בראש ששואל: "מה יגידו?" "יאהבו או שלא?" "יו ומה יהיה עם המבטים?", פחדתי שלא יאהבו, אבל עם הזמן הבנתי שאני פשוט צריכה ללכת עם האמת שלי ולהבין שתמיד יהיו ביקורות ומבטים, והעיקר שאני עצמי ואוהבת איך שאני נראית שום דבר אחר לא חשוב.