הכל היה כרגיל, ימים בהירים ויפים, שגרה רגילה. מציאות נורמלית. עד שבוקר אחד, הקורונה התחילה להיות בכל מקום. בחדשות, בין אנשים, .

במקומות בילוי , בעולם כולו.

ומכאן, המציאות השתנתה. המשק התחיל לשבוק, הבית שהיית משתוקק להיות בו כל שעות היום נהפך להיות המציאות החדשה שלך, עד שכבר הבית הספר שאותו כל כך קיללת נהיה המקום שהכי התגעגעת אליו. היציאות עם החברים, האינטרקציה בין אנשים. וזה היה רק אני, המשפחה והמחשב. 

הקורונה גרמה לי להבין כל כך הרבה דברים. בין אם זה הסתכלות שונה על העולם, הסתכלות שונה על אנשים , הבנה שגם אם זה ללכת לבית ספר אני צריכה להגיד תודה על כך. גם אם זה בלתי נסבל.

להגיד תודה על השגרה. אבל עם כל זה, אני רוצה להגיד תודה גם לקורונה. התחלתי להיכנס לכושר, ואפילו יותר מזה:הייתי עם המשפחה שלי 24\7 מה שאני לא מספיקה בשגרה הרגילה שלי, ובאמת התגבשנו. ראינו יותר סרטים ביחד, אפינו עוגות ביחד, דיברנו יותר. 

וכן. גם עם כל הדברים הרעים שיש בקורונה, היו גם טובים.

אני והמשפחה שלי.